גיל בדיחי

בן בכור ליעל ואבנר. נולד ביום ה' בתמוז תש"ם (19.6.1980) בבית-החולים "הדסה עין כרם" בירושלים. שנות ילדותו עברו עליו בירושלים, בשכונות שונות: קרית יובל, רמות ורמת שרת. חוש הצדק המפותח של גיל גילגל אליו את הכינוי "השופט של הכתה" כבר בכתה א'.

כאשר היה גיל בן 12 עברה המשפחה לגור ביישוב נטף שבמבואות ירושלים. שנה אחת היתה שנת ניסיון ללימוד משותף עם ילדים ערבים בישוב נווה-שלום. כעבור שנה עבר גיל אל חטיבת-הביניים האזורית בבית-הספר החקלאי בעין כרם. גיל, שהיה ספורטיבי מאוד, ייצג את בית-הספר בתחרויות אתלטיקה ואף זכה בשלוש מדליות זהב.

מעברי הדירה התכופים והמעברים החברתיים שנבעו מהם עודדו את גיל להמשיך בלימודי התיכון קרוב לבית, על-מנת ליצור לעצמו הזדמנות למפגשים חברתיים קבועים. כך הגיע גיל אל תיכון "הראל" במבשרת-ציון, תלמיד מחזור ב'.

עוד לפני תחילת שנת הלימודים הצטרף גיל לצוות ההיגוי שהוקם על ידי אלי מלמד, מנהל בית-הספר, אשר תפקידו היה להכין את הצטרפות שכבת מחזור ב' לבית-הספר. זו היתה פתיחתה של מסכת התרומה האינסופית שהעלה גיל לקהילת בית-הספר: חברות במועצת התלמידים, שותפות בפעילות "נוער נגד סמים", שותפות בהכנת הצגת סוף השנה בכיתה י"ב ואחריות על הכנת התפאורה והצבתה. מחוץ לעולם בית-הספר למד גיל כמה שנים קראטה, התנדב במד"א והשתתף בחוגי סיור על שם אורי מימון בירושלים. לפני שהתגייס לצבא עבד גיל בסדנה של מוזיאון המדע. תפקידו היה לסייע בהקמת תערוכות חדשות. לגיל היו ידי זהב. כבר מילדות אהב לבנות במשחקי הרכבה למיניהם, ובבית היה תפקידו לתקן את התריסים שהתקלקלו לעתים תכופות. הוא היה מסור מאוד לעבודתו במוזיאון המדע. פרידת רכזי הנוער במוזיאון מגיל היתה מרגשת והיה ברור שהם ממתינים לשובו, לאחר השחרור. התערוכה "חדר חושך", שגיל היה שותף בהכנתה, מוצגת במוזיאון עד היום.

בהיותו בן 16 נולד צעיר האחים במשפחה. גיל היה אח בכור לארבעה אחים - שי, טל, אור וזיו, ולאחות אחת ויחידה - נעמה.

לקראת הגיוס לצבא התברר שהמיגרנות, שגיל סבל מהן תכופות, לא איפשרו לו להתקבל לשום מסגרת התנדבותית מובחרת שביקש להגיע אליה. תסכולו היה רב. תוך מאמצים, עלה בידי גיל להעלות את הפרופיל הרפואי שנקבע לו, ובסופו של דבר, בנובמבר 1998, הגיע לחיל-השריון, ולמרבה ההפתעה, לחטיבה 401, שבה שירתו שנים רבות קודם לכן אביו ואמו. המפגש של גיל עם הצבא היה מפגש טעון ביקורת. גיל חיכה בקוצר רוח להתקדמותו במסלול הפיקוד על-מנת שיוכל לעצב מערכת יחסים עם פקודים לפי רוחו. ואכן, לאחר שסיים את קורס הקצינים, יכול היה להשפיע על סביבתו.

גיל היה "מפקד של אנשים" - כך כינה אותו המ"פ שלו - בניגוד להגדרתו את עצמו "מפקד של משימה". משמעות הדבר היתה השקעה עצומה של זמן ורגש בטיפול בחייליו. כאשר נודע לו על חייל בודד, עולה מרוסיה, שגם אחיו הצעיר נמצא בארץ בפנימייה, והם לא נפגשו מזה זמן רב, דאג גיל להסיע את החייל אל אחיו.

גיל דאג לפגוש מדי לילה את מש"קית הת"ש של היחידה, לאחר ששב מהשטח, לאחר עבודות התחזוקה על הטנק בסוף יום הפעילות. מטרת הפגישות הליליות הללו היתה התעדכנות במצבם של החיילים. שעות המפגש נעו בין חצות לשלוש לפנות בוקר.

מספר אחד מחייליו: "הכרנו את גיל בפעם הראשונה ב"מקצועות"... בעוד הוא מסביר לנו באבהות משהו, איך ילדים הופכים ללוחמים ואיך לוחמים הופכים לטנקיסטים, הבנו שמעבר למלים יש כוונה, ומעבר לכוונה מסתתרת דרך חיים. יצאנו מהשיחה עם חיוך וידענו כולנו אותה אמת. ידענו שזכינו במנהיג... ידענו שקיבלנו מפקד שנוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות ובלב שלם."

לגיל היתה גישה מקורית לפתרון בעיות. פעם, לאחר שחיילי המחלקה היו סגורים בטנקים למעלה מ-24 שעות, רטובים מגשם ורועדים מקור, החליט גיל, משניתנה ההוראה לצאת מן הטנקים, לרענן ולחמם את החיילים בדרך מיוחדת - משחק מחבואים...

העייפות, שליוותה את גיל תמיד, לא פגעה ביכולתו להתנער, לאחר שינה קצרה בבית, ביום שישי - ולצאת לבלות עם מורן חברתו ועם חבריו, עד שבת לפנות בוקר.

גיל אהב מאד לשמוע מוזיקת רוק כבד, ונהנה לרקוד במועדונים בתל-אביב. בכל פעם, כשהגיע גיל הביתה, הדבר הראשון שעשה היה להסיר את חולצת המדים, ולענוד מחדש את שני העגילים שלו, שחיכו לו על אדן החלון...

גיל אהב להתלבש בצורה מסוגננת, ומאוד ייחודית לו. שילוב בין אלגנטיות ללבוש "זרוק", והכי חשוב - בשחור. במשך תקופה ארוכה גידל גיל זקן צרפתי, שהיה גאה בו במיוחד. השילוב המיוחד הזה, בין אהבת מוזיקת הרוק וסממני האופנה החיצוניים, לבין הרצינות והנחישות שאיפיינו אותו כמפקד מחלקה, הדהימו את חייליו, כאשר יצאה היחידה לנופש באשקלון והם ראו אותו רוקד. "הסתכלתי עליו רוקד לצלילי הרוק עם סטיק-לייט בידיים... ממש מוציא את כל מה שיש בו. חצי פלוגה פשוט עמדה וצפתה בו, אבל אחרי דקה כולם הורידו חולצות והצטרפו למעגל הפוגו שגיל יצר... זה היה הלילה שהתחלתי להתקרב לגיל."

המשימתיות של גיל, הרצינות שבה פעל, באו לידי ביטוי בקרב ברמאללה, בבוקר יום ד' כ"ט באדר תשס"ב (13.3.2002). המשימה היתה לחלץ קבוצת חיילי חי"ר שנלכדו באש מחבלים בסמטה. גיל קיבל הוראה להיכנס לסמטה עם המחלקה שלו, למשוך את תשומת-ליבם של המחבלים ואת האש, כדי לאפשר לחיילי החי"ר להיחלץ מן המקום. כך קרה, אולם מקורות הירי לא התגלו, על כן נכנסה המחלקה לסמטה פעם נוספת, ופעם שלישית, ושוב לא התגלו מקורות הירי. ההוראה היתה לחדול, אבל גיל התעקש להיכנס פעם נוספת. נורה צרור אל טנק המפקד. כדור אחד בודד חדר אל הצריח דרך החרך, חדר דרך האוזנייה אל הקסדה, ופגע בגיל.

סגן גיל בדיחי הובא למנוחות בבית-העלמין בנטף והוא בן עשרים-ושתיים. הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים, אחות וחברה.

דנה טל, קרובת משפחה של גיל, הקימה לזיכרו אתר אינטרנט שכתובתו: www.gilbadihi.com.

מתוך דברים שכתבה לו אמו: "גילוש, היית לנו מורה דרך. ולפעמים זו היתה דרך חתחתים, כי אתה היית הראשון... גילוש, אני מבקשת ממך סליחה על כאבי הלב שגרמנו לך בתוך המסע הזה של הלימוד איך להיות לך - להורים. גדלת והפכת לאיש. איש עם דעה מוצקה ולפעמים מקורית כל כך, שלא פעם הצגתי בפניך התלבטות שלי, על-מנת לשמוע את דעתך המיוחדת. היתה בך תבונה גדולה כל כך לנפש האדם. התבונה הזאת והרצון הגדול לעזור לאנשים גרמו לי לחשוב שכשתהיה גדול אולי תהיה פסיכולוג. זה כל כך מתאים לך!... כשהיתה השריפה הגדולה בנטף, ממש נפעמנו ממך! היית כל כך משימתי, כל כך חזק, כל כך נחוש, בלתי נלאה. הופעת אז בפנינו בכל הדרך! איזו גאווה מילאת את ליבנו! על המשימתיות הזו והמקצועיות שלך סיפרו לנו החיילים והמפקדים שלך, שבאו אלינו לספר ולדבר עליך! תדע שהם העריכו אותך מאוד! ... לפני כמה חודשים הגעת הביתה כל כך עייף, שפשוט השכבתי אותך לישון ממש כמו ילד קטן... כל-כך הרבה שנים עברו מאז ההשכבה האחרונה שקדמה לזו, שהיתה במובן מסוים גם קצת משעשעת... אמא משכיבה לישון ילד בן 21! אני מעדיפה לחשוב עכשיו במושגים האלה. אני משכיבה אותך לישון. אני מקווה שאתה נמצא פה איתנו, ורואה, רואה את האהבה שלי אליך. אתה הולך עכשיו לישון. ואני מנשקת אותך ומחבקת אותך חזק, ואני שרה לך הידילולו כדי שתירדם, ומקווה לחלומות שיפגישו בינינו."

אביו של גיל ספד לו: "גילוש חמודי, גילוש מתוקי, יפהפה שלי. נולדת בירושלים, בהדסה עין כרם, ב-19 ביוני 1980, שם נשמת את נשימתך הראשונה. הופתענו, קיבלנו תינוק קטן מקומט, אדום כולו, "קופיף" התלוצצתי, והרי תינוקות הם כה עגולים חלקים וצחורים... "אל תדאגו," הרגיעה האחות המיילדת, "הוא עוד יגדל ויהיה יפהפה..." ואכן גדלת, ויפית, ונהדרת, וחזקת, אדוניס אמיתי, משוש לעיניים, כולך מחמדים. אהבנו אותך בדרכנו, החונקת מעט, הרי ידענו כל הזמן מה נכון ומה טוב עבורך, ורצינו תמיד לנקות לפניך את הדרך, שיהיה קל יותר, שלא תישרט בקוצים שפגעו בנו, שלא תחווה את הצלקות שלנו. ואתה, כמו שתיל רך שיצא מזרע, נאבקת לפלס את דרכך החוצה, לאוויר העולם, אל השמש, נאבקת באדמה הכבדה, החונקת, השומרת, ופילסת לך דרך אל האור, שם הכנת ניצן, שם פתחת עלי כותרת. ואנחנו מתבוננים משתאים בקסם הנפלא של הפריחה שלך. היית רציני מדי, לא היתה בך הקלילות של בני גילך, הקונדסות, השאננות, שהרי אי-אפשר להשאיר דברים לא סגורים ולא מושלמים, ומאידך-גיסא ביקורת גדולה, גם עצמית, גם כלפי העולם. קבעת אמות מידה גבוהות, גם עבור עצמך, איתגרת, ונאבקת... לצבא הסכמת ללכת רק כלוחם, שהרי בעיניך אין דרך אחרת. ראינו, אמא ואני כמה נאבקת, כמה התאכזבת, ולא הרפית, עלית לאט בסולם התפקידים, ולאט-לאט רווח לך. נהנית להדריך, אתה מורה בנשמתך. סיפרת לי על סיפוקך לראות חיילים צעירים הופכים ללוחמים, אתה דידקטי, אבל אסור להיות משעמם, צריך להציג זווית שונה, מעניינת, משכנעת, מאתגרת. אבל בעיניך תפקיד הלוחם הוא העיקר, להיות בחזית, לפעול, ליישם את המקצוע - טנקיסט... תודה לך חמודי שלי על השמחה שנתת לנו, על ההתרגשויות שגרמת לנו, על הגאווה הענקית שהענקת לנו, על ההגנה שפרשת עלינו..."

מתוך דברים שכתב אחיו, שי: "אתה חי במחשבות שלי, ברגשות שלי, בדרך שבה אני רואה את הצבעים היפים שבעולם. בין כל שני אנשים שאוהבים זה את זה יש מעין מקום של אהבה, כמו פרח משותף שהם מגדלים יחד - וגם כשאתה אינך אני מרגיש שהאהבה שלי אליך, ואהבתך אלי עדיין קיימות. לא ידעתי עד כמה אני אוהב אותך עד הערב, כשראיתי תמונה של אמא מחבקת אותך וזרועותי הוצפו בתחושה שאני מחבק אותך בעצמי. אני כל כך רוצה לחבק אותך... אתה עכשיו חלק ממני, אתה גוון לחיים שלי - לפעמים הגוון מעציב ולפעמים הוא משמח. בכל יום אני נזכר מחדש שאיבדתי אותך, אבל בלילות אני שוכח. בוא לבקר אותי בחלומות. אני אוהב אותך."

כחודש לאחר מותו של גיל כתב אחיו, אור, את השיר "זה לא באמת קרה": "זה לא באמת קרה,/ זה לא באמת היה,/ דברים שאי-אפשר לתקן./ זה קרה מוקדם מדי,/ ולא מאוחר מדי.// פזמון: עכשיו, עכשיו,/ בעוד זה לא מאוחר./ עכשיו, עכשיו,/ זה יכול לקרות מחר.// נושרים עלים צבעוניים/ מן העצים./ פרחים שונים/ בצבעים יפים/ צומחים לנו בגן./ סופם מגיע/ כמו לבשר ודם."

הילה, בת דודתו, כותבת במלאות שלושים למותו: "גילוש, אם היית פה איתנו עכשיו, אני יודעת שהיית עומד קצת בצד. שקט, עם המעיל הארוך הכהה, שעושה אותך כל כך מרשים... מחבק באבהיות את נעמונת. אני ממש מסוגלת לראות את התמונה הזו שלך. לא מסוגלת ולא רוצה למחוק אותה מהראש... גילוש, אני מתגעגעת אליך, אני אוהבת אותך כל כך. בכל רגע ביום, בכל פינה בלב. ואולי הדרך היא להאמין שאתה כאן, איתנו, בנוף היפה ובאוויר שאנחנו נושמים. שאתה כאן איתנו כל הזמן וזאת לא מצבת האבן שמחברת אותנו אליך. זה החיוך הקטן שלך, זה הידיים החזקות, זה העגיל שלך, זה העקשנות שלך, זה האבהיות שלך לילדים הקטנים וזה עוד המון סימנים, תחושות וחוויות שנוגעים לנו ושוזרים את החיים שלי, את החיים שלנו - בחיים שלך, גילוש. זה הדברים שאנחנו ניקח איתנו ובאמצעותם נמשיך להיות אותך. נמשיך להיות איתך."

תומר, מפקד גדוד "שלח", כותב: "אני מאמין שהמחויבות של המ"מ כמפקד היא בראש וראשונה למשימה וללוחמיו. שכן ללא לוחמים המשימה לא תוכל להתבצע. המחויבות שלי כמפקד המחלקה, היא למפקדים תחתי וכן למסגרות שמעלי בפלוגה ובגדוד". כך כתבת, גיל, בדו"ח מ"מ שהגשת לי לפני כשבועיים, כאשר ציינת מהו ה"אני מאמין" כמ"מ, ואיך אתה רואה את עצמך כמפקד בפלוגה ג' ובגדוד. והדברים נראו בשטח - הרצינות, האחריות, הבגרות, ההתלהבות והחריצות. גיל, ראיתי בך קצין מיוחד, אדם מיוחד, מרבה לחייך, לצחוק, להתלהב ולעתים שקט, מלא סקרנות, רוצה להבין וללמוד. כאשר טעית או שגית, לא הכחשת, רצית לתקן והצלחת. שכן היתה לך היכולת לשפר את עצמך ובצורה מהירה. במהירות רבה לאחר תקופה בצמ"פ ובהדרכה, תפסת מקומך בפלוגה המבצעית - פלוגה ג', והשתתפת עימה באימון האחרון ובלחימה בשטחים. באחה"צ של יום חמישי האחרון, כאשר נודע לי כי הופעלנו, באתי לפגוש אותך ואת לוחמיך במוצב "נועם" - מוצב קטן ליד יריחו... הפגנת ידע ומקצועיות באיך מתבצעת הגנת המוצב, ובנושאים נוספים. כשדיברנו על מצב הלוחמים, אמרת שהם מרגישים טוב ואוכלים טוב, ומיד הוספת שהטבח במוצב זה אתה, וחיוך גדול נשפך על פניך. גיל - לא קל להיפרד מאדם, קצין, לוחם שכמוך, שעמד איתן תוך אומץ לב עם צאתו נוכח פני אויב וכדורים שורקים. כדור אחד בודד חדר לחרך הצריחון ופגע בך פגיעה כה קטלנית שממנה לא שבת. נוח על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך."

חבריו של גיל כותבים: "לנו, שחיינו ולחמנו לצידך, יש את הכאב, הדמעות והגעגועים שלנו: לזקן צרפתי עדין, לעיניים כחולות וקטנות, לפרצוף עייף במשרד, בישיבות סגל מאוחרות, לחיוך שנפרש על הפנים בהפתעה כשמשהו משעשע נאמר, לוויכוחים עקשניים בשילוח משימות - כדי להסביר כמה זה חשוב ולמה עכשיו, ויאללה - תצאו כבר, יש עבודה לעשות. לסיפורים שסופרו מפיך בלהט כשהטונים שלך עולים ועיניך מתרחבות ככל שהסיפור מתקרב לקצו, מתרגש לספר לנו אותו שוב ושוב, לסיגריה "כאמל" שכמעט תמידית שמוטה בין שפתיך. להליכה המהירה מהמשטח לפלוגה, בפנים חתומות, כשעיניך מסגירות חשיבות, כי עכשיו חייבים לפתור בעיה וזה לא סובל דיחוי. לחצי גופך הבולט מתחת לטנק, כשהחצי השני עסוק בתיקונו ב-01:00 בלילה, וכששואלים אותך "עוד הפעם?!" אתה מחייך וממשיך לעבוד. מההשכמה בבוקר ועד השירה הרועמת בסוף ישיבת הסגל - כשעיניך נוצצות וחיוך ממזרי על פניך. כל דקה במחיצתך הופכת זיכרון חקוק ואנחנו זוכרים, מתגעגעים וממשיכים - לא בלעדיך אלא איתך... בזיכרונות ובגעגועים ובמה שהפקנו מחייך וממותך."

כותב אוליביה, חברו של גיל מהצבא, שעלה ארצה מצרפת: "גיל הפך עם הזמן להיות חלק ממני, חלק מהזהות הישראלית שלי, מהאופי שלי. הוא בעצם תרם לי את הישראליות הצברית, אך רק הדברים הטובים שבתוכה: הלב הפתוח והקשוב, ההשקעה ללא גבול, האיכפתיות, המוכנות לעזור, הרצון לסגור את כל המשימות, עד הפרטים הקטנים... גיל היה החבר, האיש, שחיבר אותי לארץ."